תקופות של שינויים יכולות להתחיל מכלום, בשקט. טפיחה של מניפה בקיוטו.
בעיצומה של תקופה כזו מצאתי את עצמי עם חודש שלם, שבסופו ידעתי שיתחילו חיים אחרים.
“סעי ליפן,” אמר בן זוגי.
“מה פתאום, זה טיול שרצינו לעשות ביחד.”
“אבל מי יודע מתי זה יצא. עכשיו יש לך הזדמנות, סעי. אל תחשבי על כלום.”
הכרטיסים נקנו ב-7 במאי. הטיסה הייתה יומיים אחר-כך. אם כרטיס הלוך-חזור בחברה אחת נראה לכם יקר מדי, פשוט פצלו את החיפוש. הטיסה הלוך שולמה ברובה במיילים של טורקיש, אבל החזור באיירופלוט עלה כ-500$ בלי שום פרוטקציות.
שדה התעופה הבינלאומי העיקרי שמשרת את טוקיו נמצא בכלל בנריטה (NRT). יש דרכים רבות להגיע משם למרכז טוקיו- רכבת מהירה יותר או פחות, אוטובוס או מונית. אני בחרתי ברכבת פרברית (Keisei main line), שעבור 1030 ין (כ-10$) מביאה את נוסעיה תוך 80 דקות, וללא פקקים כמובן, לתחנת UENO. תחנה זו היא אחד מהצמתים בטוקיו בהם נפגשים כל קווי התחבורה הקיימים בעיר- שתי רשתות הרכבת התחתית (טוקיו מטרו ו-Yoei), רכבות JR ורכבות Keisei. לכן, עם כל הכבוד לאזורים יותר אופנתיים ומוכרים, מבחינתי תחנת UENO היא המקום הטוב ביותר “לנחות” בו בטוקיו, וגם להשתמש בו כבסיס לשיטוט אינסופי בעיר. ההוסטל שקיבל את פניי, Ueno station hostel oriental 1, נמצא במרחק של חציית כביש מהתחנה, בתוך אזור צפוף ושוקק של בילויים וקניות, שמלא קודם כל באנשי העיר עצמם. כשהגעתי לשם השעה הייתה בערך 22:00, והברים והמסעדות היו מלאים בגברים מחויטים, שכנראה סיימו לעבוד זמן קצר קודם לכן, וגם בזוגות ובחבורות קטנות. האולמות הצבעוניים של מכונות ההימורים פלטו מוזיקת פופ רועשת, ולא נראה שהמקום הזה אי פעם הולך לישון.
למחרת קמתי בצהרים (באסה) וחציית כביש קצרה הביאה אותי לפארק UENO, אחד הפארקים הגדולים בטוקיו, בו נמצאים בין היתר המוזיאון הלאומי של טוקיו וגן החיות העירוני הוותיק. במוזיאון נמאים כמה פריטים שזכו למעמד “אוצר לאומי”, למשל חרבו האישית של השוגון טוקוגאווה איאייאסו, שחושלה כמה מאות שנים לפני שהוא עצמו עלה לשלטון וייסד את השושלת ששלטה במשך “תקופת אדו”. כמה מקדשים פזורים ברחבי הפארק, שונים מאוד זה מזה במראם, ואפשר בהחלט לבלות בו יום שלם לפחות. הנה טעימה מהאפשרויות.
אבל טוקיו היא לסוף הטיול, והמסע חייב היה להתחיל. מסע ביפן כמעט ואינו אפשרי בלי JR PASS, שמאפשר תנועה כמעט בלי הגבלה על פני כל קווי הרכבת של קבוצת Japan Railways. הקבוצה מחולקת למספר חברות אזוריות - לכל אחת הפאס האזורי שלה, אבל אנחנו מדברים על הפאס המאוחד, שהוא פרי יוזמה משותפת של כל הקבוצה.
הדרך המקובלת לרכוש את הפאס היא להזמין, טרם ההגעה ליפן, שובר אונליין. בחיפוש בגוגל תמצאו אתרים רבים של סוכנויות שמציעות אותו, אך האתרים הרשמיים של JR מפנים לשם כך לכתובת https://japanrailpass.net/ . השובר הקשיח נשלח לביתכם עם שליח תוך מספר ימים, ובהגעה ליפן יש להמירו לפאס עצמו. הפאס המקיף ביותר, שכולל את כל יפן ל-21 יום, יעלה כך כ-530$.
לספונטניים יש אפשרות לרכוש את הפאס גם בתוך יפן, אבל בתנאים הרבה פחות נוחים: הוא נמכר במספר מצומצם של תחנות רכבת (למשל תחנת טוקיו) ומחירו 65,000 ין, שהם כ-650$. כשהנחתי מול הפקידה את הסכום הזה במזומן, היא הייתה המומה.
“את מתכוונת לראות הרבה מקומות,” צחקה. “כמעט לא קונים אותו מרוב שהוא יקר.”
אבל אתם, אל תוותרו על הפאס גם אם אתם נאלצים לרכוש אותו בתוך יפן – בעיקר אם צפוי לכם טיול ארוך וחוצה אזורים. הפאס מאפשר לגמוע מאות קילומטרים בשעות בודדות, וכשמשווים את עלותו לעלות נסיעה או טיסה בודדת בין שתי ערים ראשיות, מבינים שהוא גם משתלם בהרבה מאשר “לתפור” נסיעות בודדות, טיסות ואוטובוסי לילה זה לזה לאורך הטיול.
ומה עושה אישה חכמה לבדה לאחר שהוציאה סכום כזה? עולה על השינקנסן הראשונה למקום בו הדובדבן עדיין פורח באמצע מאי. איפה זה? בפוסט הבא.
