בהמלצת גולשים מ"למטייל" הגענו למלון AKASH. השעה הייתה שש בבוקר, והערנו את בעל המלון המסכן אחרי צלצולים רבים בדלת. בעיניים טרוטות הוא הזמין אותנו להיכנס ונתן לנו חדר מקסים בקומה השנייה.
פייאז, בעל המלון, הוא פקיסטני מוסלמי מחבל קשמיר הנשוי לגרמנייה (היא התאסלמה בשבילו וחיה איתו במקלוד יחד עם בנם בן השנה). הוא אדם נחמד, חברותי מאוד ופתוח, והעובדה שאנחנו מישראל והוא ממדינה שאמורה לתעב אותנו לא הפריעה לכך. דיברנו גם על דת ועל מדינה ומשפחה, ולא הרגשנו לרגע ששופטים אותנו. וגם אנחנו לא שפטנו אותו או את אשתו. הם היו מקסימים, מארחים נפלאים, ומעל הכול- אנשים שחיפשו כמונו את החיים הכי טובים בשביל עצמם.
מקלוד גאנג' היא תערובת של טיבטי ומערבי. רוב תושביה הם אכן טיבטים גולים, שהתקבצו סביב הדלאי לאמה, אך כמות התיירים כה רבה שאם תזרקו אבן, כנראה שתפגעו באספרסו בר לפני שתפגעו בנזיר. זה לא ימנע מההודים להתלהב מכם, אם אתם נראים כמו אחותי (באמצע):
מקלוד מחוברת בכבישים צרים לכפרים השכנים, בגסו ודרמקוט. יותר משיש אנשים או מכוניות בכבישים הללו, יש קופים (אין לי מושג איך קוראים לסוג הזה, אבל דהרמסאלה מלאה בו, והוא קיים גם במקדשים בתאילנד).
הדרך עצמה גם היא קסומה, ומלאה בערפל רוב הזמן. דהרמסאלה היא המקום השני בעולם בכמות הגשם היורדת בו, אחרי סיקים- מחוז אחר בהודו. ואוגוסט, מה לעשות, הוא עונת המונסונים.
בסוף הטיפוס הזה מגיעים לדרמקוט. התמונה הבאה ממחישה את מה שהכפר הציורי הזה ידוע בו יותר מכל:
גשם פתאומי ושוטף הבריח אותנו לבית חב"ד של הכפר, שהוא מקום נחמד בפני עצמו, וישמח להציע לכם תה ודבר תורה חינם חינם.
כשהגשם פסק ירדנו חזרה למקלוד ברגל. החלטנו למחרת לנסות ולהעפיל לטריונד (TRIUND), פסגה סמוכה שעננים מרחפים מתחתיה.
יצאנו מוקדם, מלאות במים ובעוגיות, והתחלנו לטפס- תחילה בשביל המוכר לכיוון דרמקוט, ואחר לפי השילוט לטריונד.
אחרי טיפוס ארוך, במהלכו פגשנו רב אחד שהתפלא על המשימה שלקחנו על עצמנו, ועוד הרבה עגלים, תיישים, חמורים וסוסים, החלטנו שזה אכן קצת יותר מדי. התעלמנו מהשלט המכוון ימינה לטריונד, ופנינו שמאלה לשלט שכיוון לאיזה בית קפה. בדרך מצאנו את הטריונד שלנו, ולא הרגשנו שהחמצנו משהו.
בסך הכול, היה לנו שבוע פעלתני במקלוד. לקחנו קורס בישול אצל סאנג'יי (כמה צעדים ממלון AKASH, מומלץ בחום) ובו למדנו להכין מומו- כיסונים טיבטיים מאודים שאפשר למלא אותם בכל דבר, מעוף עד שוקולד. שוטטנו גם במעלה ובמורד רחובותיה התלולים של העיירה, וביקרנו במקדש הדלאי לאמה, שבהחלט משרה אווירה קסומה. נזירים בגלימות אדומות ממלאים את רחובות מקלוד, אבל במקדש תוכלו לראות אותם בהמוניהם, מתרגלים מדיטציה באולמות הפתוחים. סובבו גם אתם את גלגלי התפילה והביעו משאלה. יש בזה משהו מרגיע.
אם כבר רוגע, חפשו שיעור יוגה. אנחנו מצאנו את ד"ר ויקרם סינג, שמציע שיעורים בבוקר (שאפשר להצטרף גם לשעת המדיטציה שלפניהם) או אחר"צ. בשיעור הבוקר היינו רק אחותי ואני, וכמובן העננים שריחפו פנימה מחלון אחד ויצאו מהשני. זה כנראה המורה הכי מצחיק ליוגה בכל הודו. השיעור כולל הרבה דמיון מודרך עם המנטרה "only good feel, happy feel, enjoy feel" ותרגילים לא קשים מדי, שכוללים הרבה נשימות. אם תשאלו את הדוקטור מה הפתרון לכאב גרון או לכל כאב שהוא, הוא יגיד בוודאי "three time sun salutation, all problem solved."
במקלוד לא פגשנו ישראלים אחרים. הרוב כנראה בוחרים להישאר בדרמקוט ובבגסו, שם יש קצת יותר שקט ונוף. אבל לדעתנוו שווה לישון כמה ימים גם במקלוד כדי לא לפספס את האווירה המיוחדת. אנשים מכל העולם מגיעים לכאן בשביל הדלאי לאמה, אבל גם בשביל להכיר את הקהילה הטיבטית ואת הסיפור שלה. יום אחד לקחנו שיעור (חינם) על השפה הטיבטית, שבו השתתפו במקביל גם טיבטים שלמדו אנגלית. שמנו בצד את התעמולה ואת הסיפורים הקשים ופשוט דיברנו על מה אנחנו עושים ומה החלומות שלנו. זה היה נפלא לפגוש בני תרבות אחרת בגילנו בצורה ישירה, בלי יותר מדי תיווך של אף אחד. בסוף השיעור כל קבוצה שרה שיר בשפתה (חוץ מאיתנו ומהטיבטים היו שם גם הולנדים, גרמנים ושבדים) וזה היה מצחיק לאללה.
אחרי השבוע הזה החלטנו לנדוד לבגסו השכנה, כדי לשמוע קצת עברית. על הרפתקאותינו שם, בפוסט הבא.
