ליום 12+13
היום חוזרים לעבודה. בשעה 05:50 הנהג מגיע לאסוף אותנו מהמלון לשדה התעופה. שוב ח״ח לסריקה מאסקפייד על האירגון המופתי. שדה התעופה הבינלאומי של נוסי-בה מזכיר קצת את השדה באילת בתחילת שנות השבעים. יש דלפק צ'ק-אין אחד, עם שני פקידים, שנמצא ממש בכניסה, כך שהתור הוא מחוץ ל"טרמינל". אחרי מעבר "ביקורת דרכונים" ו”ביטחון”, יש כמה ספסלים ודוכן קפה קטנטן. כדי לאפשר טיסות בינלאומיות במטוסים גדולים, יש ספסלים גם מחוץ לטרמינל, ליד מסלול ההמראה. מדגסקר.
חזרה בטאנה, סנדראטרה (שמשמעותו זריחה) הנהג, מחכה עם השלט ואנחנו יוצאים למזרח האי, לבקר בשמורת הטבע Andasibe-Mantadia - שבה אפשר לראות את ה"אינדרי-אינדרי", מין הלמור הגדול ביותר באי (ולכן גם בעולם).
איך אמר אינשטיין – "הכל יחסי", נכון? אז ככה גם הכביש למזרח מדגסקר. ביחס לכבישי ישראל, הוא כביש בינוני מינוס, וככה גם הרגשנו לפני שבועיים כשנסענו קטע ממנו בדרך לדרום. אחרי שבוע בצפון מדגסקר, כביש שתיים (מטאנה לטואמסינה, הנמל הימי הגדול בחוף המזרחי) הוא אוטוסטרדה משובחת!!!
בצידי הדרכים אנחנו רואים פרות, כן, פרות חלב אמתיות, לא זבו. אבל זה המקום לספר קצת על ה״זבו״, הפרה האפריקאית עם הדבשת. הזבו הוא Bos Taurus Indicus, תת מין של פרת הבית Bos Taurus. זה תת מין בעל דבשת שומנית קטנה על העורף, שהתפתח באזורים בהם היתה חשיבות לאפשרות לאגור שומן (מדבריות באסיה ובאפריקה). המלגשים משתמשים בו להובלת משאות, לחריש וגם כתוכנית חיסכון – בנק מלגשי בלשון המקומית. מי שיש לו קצת כסף ורוצה לחסוך אותו, קונה זבו, ורצוי שניים. שלא כמו במזרח הרחוק, הזבו כאן לא קדושים, ונחשבים למעדן אמיתי.
אני לא ממש זוכר איזה יום היום, אבל על פי צידי הדרכים זה יום כביסה. הנחלים והבריכות מלאים כובסות, וכל הדרכים מנוקדות בגדים צבעוניים הפרושים ליבוש על העשב והשיחים.
התחנה הראשונה שלנו היא – Peyrieras Reserve – שהוא בעצם פארק זוחלים. המדריך שלנו (שאת שמו קצת קשה לנו להבין, כמו גם את כל מה שהוא אומר בעצם) מסביר לנו באנגלית שבורה שכאן נוכל לראות את מה שלא הצלחנו לראות בטבע. אנחנו קצת סקפטיים, אבל יוצאים לסיור. סנדראטרה מצטרף בתור מתורגמן כי האנגלית של המדריך זה לא משהו שאנחנו מסוגלים להבין.
אחרי כמה עצירות (רובן מתודיות, כדי שהקבוצה שלפנינו תתקדם) ליד פרחים ותנינים כלשהם, אנחנו נכנסים ל”ממלכת הקסמים”. אין לי דרך אחרת לתאר את מקום הזה. זו חממה לא גדולה, כמה מאות מטרים רבועים, עם עצים מסוגים שונים, וכמאה (כן, 100) זיקיות מכל מיני סוגים, מינים, צבעים וגדלים.
מדהים, מרהיב, מטורף, וכל סופרלטיב אחר, לא יספיקו. סוף סוף אנחנו רואים את כל אותם מיני הזיקיות הצבעוניות שהבטיחו לנו שנראה במדגסקר. אחרי הכל, 90% ממיני הזיקיות בעולם הם אנדמיים לאי. המדריך מספר לנו שיש כאן כ-15 מינים שונים של זיקיות, ואנחנו מנסים לראות את כולם.
המדריך מסביר לנו (באמצעות סנדראטרה, כי על האנגלית שלו ויתרנו) שאחת הדרכים להבדיל בין זכרים לנקבות בזיקיות הן הקרניים. לזכרים של חלק מהמינים יש זיזים על הפנים שנראים ממש כמו קרניים, לנקבות אין. הזכרים גם יותר צבעוניים. אנחנו מבלים שעה קלה במרדף (בהילוך איטי) אחרי הזיקיות, וצילום כל אחת מהן מכל זווית אפשרית. המדריך גם מאכיל חלק מהן, ואנחנו כמעט מתעלפים מהאורך של לשון הזיקית, יותר ארוך מהגוף (ואלה זיקיות גדולות). מאיפה זה מגיע? לעידו יש כמה רעיונות, אבל נוותר לכם עליהם.
נפרדים (זמנית) מהזיקיות והולכים לראות עוד כל מיני נחשים, צפרדעים, עטלפים, חרקים וצמחים אופייניים לאזור. עם נחש הבואה אנחנו אפילו מתיידדים (חוץ ממיכלי). בחממה הבאה יש זוחלים קטנים. הזיקיות כאן לא פחות מהממות מהקודמות, אבל קטנטנות. יש כאן גם כמה נחשים ושממיות “זנב עלה” מוזרות למראה. קשה להפסיק לצלם ולהתלהב.
היה ביקור מדהים!!!!! שווה לעצור כאן בדרך מזרחה.
אחרי הביקור אנחנו ממשיכים לכיוון אנדסיבה, ועוצרים לקנות פירות בדוכן על אם הדרך. המוכרת ממש חמודה, והיא חותכת עבורנו אננס ומכבדת אותנו בטומטייו (עגבניית עץ).
מלון - Feon'ny Ala ליד אנדסיבה מנוהל ע"י משפחה סינית. הם חיים שלושה דורות במדגסקר, אבל הם עדיין סינים. המיקום יפהפה - 60 הבקתות ממוקמות ממש בתוך היער. שומעים כאן את קולות היער מהחדרים (גם את השכנים). החדר מאוד ספרטני. אבל נקי ומצוחצח, עם חשמל, מקלחת עם מים חמים וכספת. האוכל לא משהו. השירות גם. 6.5 בסולם ה״זקנים״, ושוב, רק בגלל שאחרי הזיקיות, אנחנו במצב רוח מעולה.
ארוחת ערב ולישון. קמנו בחמש בבוקר.
לילה טוב מאנדסיבה
