סוף-סוף, אחרי די הרבה ימים באוהל שצברתי כבר בקיץ הזה, הלילה הצלחתי לישון ממש לא רע בפינה המושלמת שלי לצד אגם Smedberg.
-
אתמול בערב עברתי בדקדוק על שארית המסלול שנותרה לי – כ- 27 מייל / 43.5 ק”מ – עד ל- Tuolumne Meadows. היה לי ברור שתכנית ההליכה שלי ל- 7 ימים מנקודת ה- resupply ב- Kennedy Meadows (כלומר מ- Sonora Pass) היא מרווחת מידי והחלטתי לצמצם את ההליכה ל- 6 ימים. זה אומר שאני מסיימת את ה- PCT שלי מ-ח-ר ! ! !
כדי שהלילה האחרון שלי על השביל יהיה מוצלח – חיפשתי ללון שוב לצד אגם. כזה שבו אוכל לשחות ולהנות משקיעה וזריחה – כמו שאני אוהבת.
האגם היחיד במקטע שבין אגם Smedberg ל- Tuolumne הוא אגם מילר. אגם לא גדול במיוחד, ע”פ המפה.
אלא שהאגם הזה מרוחק רק כ- 9 מייל מנקודת הקמפינג שלי… כלומר: לא רק שמדובר ביום ממש קצר היום, זה גם משאיר לי הליכה די ארוכה למחר – כ- 18 מייל.
בהחלט לא מושלם אבל… החלטתי לצאת לדרך ולהחליט כשאגיע לאגם מילר.
היום מתחיל בעלייה משפת Smedberg Lake (בגובה של כ- 2800 מ') ל – Benson Pass (בגובה של 3080 מ' בערך), עלייה שנמשכת על פני קצת יותר מ- 2 מייל.
-
אני לוקחת את הזמן שלי הבוקר ויוצאת לדרך רק לקראת השעה 9.
האחים, שחנו לא הרחק ממני בלילה, לצד האגם, עסוקים בקיפול האוהלים שלהם כשאני חולפת על פני המחנה שלהם, מנופפת להם לשלום.
בשלב זה של השביל, העלייה כבר ממש לא מטרידה אותי. אני מרגישה חזקה ורעננה ואחרי כשעה של הליכה נינוחה ומהנה – אני כבר למעלה.
-
אני עוצרת במעלה הפס הרחב כדי להחליף גליון בסט המפות שלי ולנשום קצת אוויר פסגות :)
בעוד אני יושבת ומתבוננת סביב, מגיח מלמטה אחד האחים ואנחנו מתחילים לדבר. שני האחים (אמריקאים, מקליפורניה) נראים מאוד אתלטיים והם די צעירים (בסוף שנות ה- 20, פחות או יותר). בהתבסס על המראה שלהם (שהוא מאוד נעים לעין, אני חייבת להודות ;) החלטתי שהם בוודאי יעקפו אותי בקלילות בשלב זה או אחר היום. אבל האח המבוגר יותר, זה שיושב לצידי בפס, מספר לי שאחיו ממש לא בכושר. הם יצאו למסלול של כמה ימים, סוג של bonding, והאח ה”קטן” די סובל בינתיים…
כשאני מספרת לו על התכניות שלי (ללכת סולו מ- South Lake Tahoe ל- Mt. Whitney, על ה- PCT ואח”כ על ה- JMT), הוא מביע לא מעט פליאה – על שישראלית יוצאת לבד למסע שכזה בארץ זרה. אבל כרגיל הוא גם מפרגן מאוד.
אני שואלת אם השניים הצליחו לתפוס דג אתמול (ראיתי אותם מנסים לדוג במשך כמה שעות אחה”צ) וכשמתברר לי שהם לא הצליחו אני מציעה לו לקחת ממני ארוחה של Mountain House. אבל גם כשאני מסבירה לו שיש לי יום שלם של אוכל שאני לא אצטרך הוא מסרב. יש להם, לדבריו, מספיק אוכל והוא בטוח שהערב הם יצליחו יותר בדיג...
אחרי כחצי שעה של מנוחה, כשהאח הצעיר עדיין לא נראה באופק, אני נפרדת מהאח הבוגר וממשיכה ללכת.
אחרי שטיפסתי כל הבוקר הגיע הזמן… לרדת. הירידה נמשכת כ- 3.5 מייל, עד לגובה של כ- 2570 מ. לאורך השביל יש כמה פלגי מים קטנים אבל מרעננים וכשמגיעים לתחתית יש קטע שטוח, די ארוך, ועוד נקודות מים טובות עם מקומות נוחים לחנות לצידן.
אני שוב עוצרת למנוחה, בתחתית הערוץ (שנקרא בשם המבטיח: Matterhorn Creek) לצד פלג מים, אוכלת cliff bar, שותה, מסננת מים – you know…
אם הנוף לא מרגש יתר על המידה בקטע הזה (אם כי הוא נעים בהחלט) – ישנם בעלי החיים של השביל שהמפגשים איתם תמיד משמחים אותי. הפעם זה היה צבי יפה קרניים ובעל פנים עדינות שעמד במעלה השביל והתבונן בי בעודי מתקרבת אליו, עד שעצרתי. עמדנו ככה כמה דקות עד שהחלטתי להמשיך ללכת והוא “הבין את הרמז” וזז (אבל לא ממש ברח בפחד, סתם זז אל בין השיחים, אולי 10 או 20 מטר מהשביל, והמשיך לאכול שם).
-
מעט הלאה מהנקודה בה אני נחה, השביל פונה בחדות ימינה (בנקודת פיצול משולטת היטב) וחוזר לטפס.
יש לי רק עוד כשני מייל ליעד – הרוב בעלייה – ואני מגיעה בסביבות השעה 14 ל- Miller Lake.
-
השעה היא מאוד מוקדמת – מוקדמת מידי כדי להקים אוהל. אני מתיישבת לצד השביל, על שפת האגם, בצל עצים וחושבת מה לעשות…
בדיקה חוזרת של המפה מגלה שמאז אתמול לא צמחו בקטע שבין Miller Lake ל- Tuolumne אגמים חדשים 
מעבר לכך, ע”פ המפה שלי, נקודת הקמפינג הבאה היא ב- Glen Aulin (מחנה של ה- high sierra club שיש בו גם אתר קמפינג להייקרים). המחנה מרוחק 12 מייל (כ- 19 ק”מ) מכאן!
במפה מסומנות כמה נקודות מים במקטע הזה וברור שבשלב זה אני כבר צריכה להניח שיש לידן גם מקום לאוהל. אחרי כל כך הרבה ימים בשטח אני כבר צריכה להרגיש מספיק בטוחה ביכולות הקמפינג שלי כדי “להמר”. אבל… אני שוב חוששת “להסתכן” ב”הימור” על נקודת קמפינג שאינה מסומנת ככזו על המפה...
אני מחליטה לצאת לסיור מסביב לאגם שיעזור לי להחליט.
בצד שממנו הגעתי עם השביל – הקצה הצפוני של האגם המאורך – אין מקום ממש טוב לאוהל. גם הליכה לאורך הגדה המזרחית שלו לא מגלה מקום כזה. בסירטוט של הספר של סיסרון מסומן מקום טוב לאוהל בגדה המערבית, של האגם, קרוב לקצה המרוחק מהשביל. הגדה הזו היא מיוערת ואני מאתרת בה בקלות רבה כמה וכמה נקודות מוצלחות למחנה וגם חופים חוליים שמתאימים מאוד לרחצה.
אני חוזרת אל התרמיל, שהשארתי בצל העצים לצד השביל, בנקודה בה עצרתי בהתחלה. אני שוב מתיישבת שם, מוציאה trail mix, אוכלת ומתלבטת…
אם היה מגיע אדם מהכיוון הנגדי הייתי בוודאי מתייעצת איתו עכשיו אבל, פרט לאחים, פגשתי רק אדם אחד היום והוא לא הגיע מה- PCT אלא מפיצול שביל אחר. אני צריכה להחליט בעצמי ואני מחליטה שסבבה לי פה ליד האגם היפיפה. אז למרות שהלכתי היום רק כ- 8 מייל ואפילו לא הספקתי להתעייף טיפה – אני מעמיסה את התרמיל וצועדת לאורך האגם, אל קצהו המרוחק מהשביל, לבחור לי נקודה בה אקים את האוהל שלי.
כרגיל אני בוחנת את השטח במשך שעה ארוכה עד שאני בוחרת את הפינה ה”מושלמת”. אני תמיד מעדיפה לחנות בין עצים – גם אם השטח השטוח הוא יותר צפוף ומצומצם. הם נותנים לי הגנה, גם אם חלקית, מפני הרוח ולעיתים קרובות האדמה לצידם היא פחות מאובקת כי היא מכוסה במחטים. זה אומר, לעיתים קרובות, שאני צריכה לפנות קצת את הקרקע מאיצטרובלים ואבנים – אבל זה לא שחסר לי זמן…
-
האגם הזה הוא באמת יפיפה (אני הולכת עד לקצהו הדרומי – הוא יותר ארוך מכפי שהוא נראה מהשביל) אבל הוא פחות מוצלח לשחייה מכפי שחשבתי. אולי זה בגלל הבצורת אבל אני צריכה ללכת במים ממש רדודים כמעט עד לאמצע האגם כדי לטבול בצורה “יסודית”. לפחות הוא לא קר מידי והשעה היא ממש מוקדמת – כך שיש עוד שמש חזקה.
זה יהיה לילה ארוך וכמה טוב שיש איתי ספר קריאה…
