קישור: היום השביעי – מנליכן, קליינה שיידג ומצנחי רחיפה
זה היום האחרון בשווייץ, ואנחנו מוכנים. הטיסה רק ב-23:00 בלילה, ואנחנו ננסה לסחוט מהיום הזה כל מה שנוכל כדי לשמר את האוויר השוייצרי בריאותינו.
נמיק הקפידה לארוז כמעט הכל כבר בלילה כדי שלא נתעכב. לקחנו את הזמן, מיקה וגילי השכימו ביקיצה טבעית, ואכלנו ארוחת בוקר דשנה מכל המצרכים שנותרו בבית. העמסנו את הילדים על הגב נחושים להשלים את הטרק ל-Gletcherschlucht שלא עלה בידנו בשל המחלה.
אציין כאן, כדי למנוע בלבול, פסקה בענייני גלטשרשלוכטים למניהם. בגדול, יש שלושה עיקריים: רוזנלאווי (Rosenlaui), אארה (Aareschlucht או Aare gorge) ו- Grindelwald Gletscherschlucht. כל שלוכט זה בגדול אותו שטנץ – ראית אחד, ראית את כולם. מדובר בנהר שוצף של מי הפשרת השלגים שהתחתר לו בתוך הסלע ויצר קניון יפה להנאת המבקרים. לכן, עשינו טרק עד לשלוכט, ולא עניין אותי להיכנס פנימה. כזכור, כבר היינו באארה שלוכט.
הגענו בהליכה מהבית תוך חצי דקה לפתחו של היער והתחלנו ללכת. מדובר בטרק שאורכו 45 דק' לפי השילוט והפעם אציין בסיפוק שעמדנו בסטנדרטים השווייצרים וסיימנו אותו בול בזמן. מדובר במסלול לא קשה במיוחד, העובר בליבו של יער מרשים, כשפה ושם נשמע פכפוך פלגי מים בסביבה. כל הטרק מוצל לחלוטין ולכן מומלץ לא להגיע עם משקפי שמש. כיף אמיתי. בסוף הטרק מגיעים לכניסה לגלטשרשלוכט של גרינדלוולד, וכמובן לא נפקד מקומו של גן משחקים אתגרי וקטן, בסמוך למסעדה.
מאחר והשעה היתה כבר 12:30, החלטתי להשאיר את נמיק עם הילדים בפארק וחזרתי בריצה את המסלול ההפוך. סיימתי מתנשף ועם חיוך גדול על הפרצוף אחרי 16 דק'. ריצה מדהימה בתוך היער, תוך כדי לגימות מים מהסלע. חווייה אותנטית לחובבי ריצות ניווט…
לקחתי את האוטו ונסעתי להביא את המשפוחה מהשלוכט. כדי להגיע ברכב לקניון יש צורך לנסוע דרך הרחוב הראשי של גרינדלוולד, ה-Dorfstrasse, ולהמשיך לפי השילוט, או לפי ווייז. חזרנו לבית לארוחת צהריים מהירה, העמסנו את כולם לאוטו ואמרנו שלום לגרינדלוולד. הגענו תוך 20 דק' לבריאנץ והחזרנו ללילו מגבת ששכחנו להחזיר לה כשגרנו בצימר היפהפה שלה. הוא כמובן כבר היה מלא באורחים מסין.
אמרתי לה שאנחנו מחפשים אגם כיפי לכמה שעות. היא המליצה על לונגרן או סרנאן. לא שאלתי על מקום ספציפי, הנחתי שנסתדר כבר. ובכן, מתחילים בנסיעה לכיוון לונגרן, בואך ציריך. התחלנו לטפס עם הרכב וכעבור חצי שעה נגלה לפנינו הנוף המדהים שצופה אל אגם לונגרן (Lungernsee). בדיוק עצר לידנו מיניבוס של תיירים סיניים, ונידבנו אחד לעשות לנו בוק מגניב מול הנוף.
התחלנו בהנמכה לכיוון האגם כשאני תר בעיניי אחר מקומות מתאימים לטבילה. ממש לקראת סוף האגם, ובאינסטינקט של רגע, היה נדמה לי שראיתי חוף קטנטן. אולי היו אלו המים השקופים בצבע תכלת-ירקרק שגרמו לי לפנות לכביש צדדי, או מעגן סירות קטן שמשך את עיני, כך או כך הגענו למקום סודי. ברגע הראשון הייתי בטוח שמדובר בחוף פרטי או איזשהו מלון משפחתי. עצרתי את הרכב, הילדים נותרו באוטו המונע, וירדתי לרחרח את השטח. חזרתי תוך דקה עם צמרמורת של התרגשות – זה היה המקום המושלם ביותר כדי לסיים את המסע הזה.
דשא לא גדול, שולחן פיקניק אחד, מעגן סירות מיניאטורי, רפסודה על המים עם מגלשה, סה טו. כמה זוגות שמשתזפים להם בניחותא, ומזג אויר חם ונפלא לטבילה במימיו הצוננים של האגם. בכניסה מוצב שלט קטנטן וקופת פח, למי שרוצה להשאיר כמה פרנקים עבור השימוש במקום. לא יכולתי שלא לערוך אנלוגיה מיידית לביצה השחונה שלנו, הכנרת. לערימות הזבל, לתשלום המופרז עבור חנייה, לשירותים מלוכלכים, לדוחק ולרעש מקריוקי במזרחית. מול הזוועה הזו ניצב פה אגם יפהפה שמימיו צלולים כמו הקריביים. הסדר, השקט, הניקיון, האנשים שמחייכים, הקלות והנוחות להתנייד עם ילדים. אליפות עולם.
לא זוכר כמה שעות העברנו שם. היה קשה להתנתק מהפסטורליה הנפלאה הזו. קפצתי למים עם הילדים ולא רציתי לעזוב. אבל הזמן טס קדימה ונותרה לנו עוד שעה וחצי נסיעה עד לשדה התעופה. התקפלנו לבסוף ונסענו משם בעצב.
בדרך כלל אני מתדלק בערך חצי שעה לפני שדה התעופה, אבל הפעם לא מצאתי תחנת דלק. השילוט לא טוב, ולא הצלחתי למצוא תחנה. בסוף ראיתי תחנה כזו רק בשדה התעופה עצמו ואני בטוח שהיא יקרה בהרבה מתחנת דלק בדרך. Note to myself: בטיול הבא להכניס בווייז קואורדינטות של תחנת דלק ליום האחרון…
הספקנו למלא את התיקים בטובלרונים בטרם טיסת סוויס ממריאה משדה התעופה קלוטן, ומותירה אותנו עם זכרונות מתוקים משווייץ. בפעם הבאה אחזור לפה בחורף לחופשת סקי. חג שמח לכולם, ותודה שהייתם שותפים לדרך. אם למישהו יש שאלות אשמח לענות ולחלק טיפים בחינם: [email protected]
