למה אנחנו יוצאים למסע? למה אנחנו מטילים?
בשביל לגלות דברים חדשים, על עצמנו ועל העולם. בשביל לחוות חוויות חדשות. בשביל להיפתח להזדמנויות והבנות. בשביל להעשיר את עולמנו הפנימי.
מה יקרה אם נתכנן הכל עד הפרט האחרון? נהיה שבויים של ה״מפות המנטאליות״ שהבאנו מהבית, של לו״ז שאפתני וצפוף, של ביקורתיות כלפי עמידתנו בלו״ז ושל תסכולים בכל פעם שהלו״ז ישתבש. נהיה סגורים להזדמנויות שיקרו בדרכנו.
ומה יקרה אם לא נתכנן כלום? במקרה הקיצוני, לא נטיל (כי לא נזמין כרטיסים בזמן, לא נשריין חדרי מלון וכו׳) ובמקרה אחר, הטיול עשוי לחמוק מאיתנו ואנחנו עשויים להחמיץ חוויות שמעבר לפינה משום שלא טרחנו לבדוק מראש מה יש שם.
לכן, כמו כל דבר בחיים, המפתח הוא איזון.
למשל, הביקור שלי בטקיאמה בזמן פסטיבל הסתיו. זהו פסטיבל מסורתי שכולו על טהרת השתתפות פעילה של תושבי המקום.
ה״מפה המנטאלית״ שלי מהבית אמרה שפסטיבל זה צפיפות, זה המונים, זה תורים, זה אפס מקומות בחדרי מלון, זה רכבות מלאות בדרך לפסטיבל ובדרך חזרה (ביחוד כשהרכבת לטקיאמה היא יעודית ליעד הזה, בתדירות מדודה ובחלק מהדרך על מסילה דו כיוונית) ורמת מסחור גבוהה של כל מה שמסביב לאירוע.
כמו כן, מכיוון שהפסטיבל הוא על פני יומיים, הנחתי שחשוב להיות בכל היומיים (9-10 באוקטובר) ולא להחמיץ אף אירוע.
אז מה היה לנו?
הדבר הראשון שכדאי לדעת הוא שכדאי לשלב ביקור בטקיאמה בטיול ליפן (שווה תכנון). מדובר בעירה הררית, שנחל עובר בתוכה, והיא בנויה מסמטאות מסורתיות בהן יש שפע של חנויות מקומיות ומסעדות אינטימיות ומסורתיות. הנסיעה לטקיאמה היא ברכבת נופית ייעודית (כרטיס ה - pass של JR מכסה גם את הנסיעה הזו).
כשהגעתי לעירה, יום לפני הפסטיבל, הופתעתי לראות שאין שום סימנים מקדימים. לא נחיל של תיירים שיורדים מהרכבת, לא קישוטי רחוב, לא סממנים מסחריים, כלום. ומדובר פה האחד משלושת הפסטיבלים הפופולריים ביותר ביפן. שקט. שמחתי על השקט הזה. בדוכן קטן ליד תחנת הרכבת חלקו עלון עם תוכנית הפסטיבל וזה היה הסימן היחיד. לרגע עברה בי המחשבה שהגעתי ביום הלא נכון.
התבוננות בעלון ובלו״ז של הפסטיבל גילתה לי עוד עובדה ״מעניינת״. אירועי הפסטיבל משכפלים את עצמם, למעט אירוע הלילה, בשני ימי הפסטיבל. כלומר הדאגה שלא להחמיץ אף יום ואף אירוע היתה מבוססת על הנחה מקדימה שלא הכירה את פסטיבל הסתיו בטקיאמה.
אופס, אמרתי לעצמי, התפנה לי יום לא מתוכנן. זה הזמן לזרום. הלכתי למלון (במקרים רבים, כמו במקרה הזה, לקחתי מלון ליד תחנת הרכבת בשביל להימנע מצעידה/הסתובבות עם תרמיל הגב), התגברתי על מראהו המלנכולי משהו של החדר (בטיול ליפן, קחו בחשבון שחדרי המלון הם ברוב המקרים מאוד קטנים. לפעמים, אם המלון ישן, לא יקר וכו׳ הם גם עשויים להיות קודרים משהו. פשוט יוצאים החוצה) וצעדתי לכיוון העירה, להתיישב באחד מבתי הקפה.
פתחתי מפה והתחלתי לבדוק מה עוד יש לעשות בטקיאמה. כמובן שה״מה עוד״ הביא אותי לשני מקומות חווייתיים ביותר עבורי ולמסלול טיול נינוח וממלא (ככה זה תמיד, כשאין לחץ להספיק משהו, נפתחים אל החוויה).
נתחיל בפסטיבל. לפסטיבל יש שני חלקים מרכזיים. האחד הוא סוג של טקס במקדש האצ׳ימן שאחריו מופע תיאטרון בובות קומי מסורתי והשני הוא תהלוכת במות צפות מרהיבות הנגררות/נדחפות על ידי המקומיים שגם טורחים לשמר אותן, להכין אותן לפסטיבל וללוות את התהלוכה בנגינת חלילים הנשמעת ברחבי העיר. בלילה שבין שני ימי הפסטיבל יש גם תהלוכת לילה. במהלך הפסטיבל ניתן לרכוש מגוון מאכלים ופריטים בדוכני השוק המקומי וגם במתחם אוכל ובירה שמוקם במיוחד. בתהלוכת הערב ניתן לצפות לאורך הרחובות בהן היא מתנהלת וגם בשדירה הראשית. (ראו תמונות).
הפסטיבל שונה מהפסטיבלים שאנחנו מכירים. הוא בעיקר מקומי (תיירים מגיעים בעיקר באוטובוסים והם אינן ה״רוב״), ישנם מרחבי התרחשות צפופים אבל זה לא כולל דחיפות ותחושת מחנק, כל דוכני הממכר נגישים, שום דבר אינו גדוש ודחוק וכל ההתרחשות מנוהלת על ידי המקומיים, ללא חסויות, מסחור חריג וניסיונות למקסום רווחים כלכלי (גם מחירי החדרים במלון אינם מופקעים).
השתתפות בפסטיבל פשוט נותנת לכם את ההרגשה שאתם מקומיים ביום חג. זורמים עם התקדמות תהלוכת הבמות הצפות, מנשנשים מהמאכלים המקומיים לאורך הרחובות או הנהר ובשעות הערב העיר נרגעת (למעט תהלוכת הערב) כאילו לא מדובר באחד הפסטיבלים הגדולים של השנה. ארוחה שקטה במסעדה עם סאקה משובחת תוצרת טקיאמה, הידועה במימיה הצלולים, או בירה סוגרת טוב את הערב. כמובן שהעירה נשמרת נקיה למופת במהלך הפסטיבל. איש לא מעלה על דעתו להשליך פסולת לרחוב! תשכחו ממה שאתם מכירים מאירועי יום העצמאות וכו׳ במדינתנו. אתם די יכולים להיות רואים ואינם נראים גם כשאתם בתוך ההמון משום שהוא מתנהל כפי שכל המדינה הזו מתנהלת ומכבד את הטבע, המרחב האישי והחוויה עצמה ברבדים המסורתיים והבסיסיים שלה.
ומה עשיתי ביום הפנוי? אחרי עיון במפת התירות של טקיאמה, מצאתי שני אתרים שעניינו אותי (פלוס שיטוט ברחובות העירה שהוא תמיד מהנה). אחד הוא מתחם ״שבעת אלי המזל״ שנמצא בהידה טקיאמה המרוחקת כ-40 דקות הליכה מטקיאמה. בחרתי ללכת לשם ברגל כי היה מזג אויר יפה וכאמור היה לי זמן. שבעת אלי המזל תמיד משכו אותי שכן הם מיצגים את תחומי החיים שלנו ואת הרצון שלנו להצלחה מאוזנת בכל אחד מהם (כמו גלגל ש.י.ט.ה שלנו ב - BePlusDo). מדובר במתחם קטן יחסית ובו פסלים גדולים של שבעת האלים עם הסבר ליד כל פסל. מאוד רציתי לחזור עם פסלים קטנים של אלי המזל הביתה אבל אלו שנמכרים במתחם יקרים מאוד. מצאתי פסלים יפים וזולים יותר בטוקיו, במקרה כמובן… . על כך בהמשך.
בקרבת מקום ניתן גם לבקר במתחם שחזור של המגורים והמחיה ההיסטוריים באזור. הלכתי לשם כי כבר הייתי בסביבה אבל אישית זה לא משך אותי. בכל זאת יצאה משם התמונה המשמשת אותי לגלוית הצגת סדנאות המיינדפולנס שלי. כנראה שהשקט של האזור והשלווה של אותו יום לא מתוכנן עזרו לי למקד את עדשת המצלמה.
משם פתחתי בצעידה ארוכה (צעידות ארוכות היו אחת ממטרות הטיול שלי. רציתי פשוט ללכת את יפן ולתת להליכה להיות חלק מכלי ההתבוננות של הטיול) לצד השני של טקיאמה לרובע היגאשיאמה שם ניתן לטייל בנינוחות במסלול הליכה של כ-3 ק״מ העובר בין 13 מקדשים בודהיסטיים, בית קברות מרהיב, פארק ונקודות תצפית על העיר. מהיגאשימה ניתן לרדת לכיוון העיר. בשעות הערב נסגרים בתי הקפה וחנויות הממכר ומה שנותר הוא שוב להתחפר בתוך איזה מסעדה מקומית ולאכול באיטיות מתבשילי המקום הבריאים והטעימים.
אחרי יומיים של קסם, הרכבת מחזירה אתכם באותן שעתיים ומשהו של נסיעה במסלול נופי ומתחנת הקצה שלה, תוכלו לקחת רכבת אל היעד הבא שלכם.
