במרחק פסיעה מהכביש המהיר ת"א-חיפה ומגיעים לפנינת טבע שמשלבת היסטוריה מרתקת וכפר דייגים בסגנון סיני , האחרון שקיים בארץ . נחל התנינים מתחיל לזרום ברמות מנשה וזורם לו לים התיכון סמוך לקיבוץ מעגן מיכאל. זהו נחל איתן שבזכות מימיו המליחים שרד עד היום . בשמורה זורם נחל התנינים, אבל אל פחד תנינים לא תמצאו שם בשנת 1912 נצוד התנין הידוע האחרון ושרידיו שמורים באוסף זאולוגי בירושלים . ישנן שתי סברות מרתקות מדוע נמצאו תנינים בנחל : האחת מספרת שהיו היו שני אחים ששלטו בקיסריה שהיתה עיר חשובה בתקופה הרומית , האח הצעיר רצה את הירושה והכבוד לעצמו , ולכן הביא תנינים לנחל . כאשר אחיו ירד לרחוץ בנחל טרפו אותו התנינים .הסברה השניה מספרת שבקיסריה היה היפודרום שבו הוצגו לראוה קרבות בין חיות. ביום בהיר החליטו להפתר מהתנינים שהיו אלימים במיוחד ושיחררו אותם למימי הנחל . מדרום לשפך הנחל מתנשא תל תנינים או בשמו קרוקודילופוליס. התל היה מיושב מהתקופה ההלניסטית (מאה 4 לפנה"ס) עד התקופה הביזנטית. ונמצאו בו שרידים ממתקנים להפקת מלח וזו עוד עדות למשלח ידם של התושבים.
מה נראה בשמורה
המסלולים מאוד ברורים ונעימים להליכה , המסלול מתאים כמעט לכל גיל ואף הוכשרו בו מסלולים לבעלי כסאות גלגלים .
הסכר הרומי: הסכר הרומי המרשים נועד להעלות את מפלס מי נחל תנינים כדי שיהיה ניתן להזרימם בכוח הכבידה לעיר הגדולה באותם ימים - קיסריה. הסכר הוא קיר אבן ענקי – אורכו 194 מ' ורוחבו 4 מ' . הסכר חוסם את הפרצה שפרצו הנחלים עדה ונחל תנינים ברכס הכורכר השברירי. סכר אחר, כ-2 ק"מ מצפון לו, חסם את בקעת כַּבָּארָה מצפון. בין הסכרים הצטברו מי הנחלים ומי הנביעות של בקעת כבארה ונוצר אגם ענק בגודל 6,000 דונם. משערים שהסכר נבנה בראשית המאה ה-4 לספירה לכל המאוחר.
טחנות הקמח: בצידו המערבי של הסכר רואים חציבות רבות ברכס הכורכר, ובהן שרידים של טחנות קמח שפעלו בתקופה הביזנטית ובשלהי התקופה העות'מאנית. את הטחנות הפעילו גלגלי שיניים אנכיים , תופעה שאינה מוכרת בישראל העתיקה. הפעלת הגלגל נעשית בידי אנשי השמורה בלבד ובתיאום איתם.במקום פעלו כ-41 טחנות . מקום זה לא רק שימש כטחנת הקמח, אלא זה היה כמקום פגישה לתושבי הכפר, מקור חיוני לאיסוף מים, ומקור עבודה לטחינת חיטה.
האמה הבלתי גמורה: הגענו לקטע הכייפי שבו אפשר להשתעשע במים . בעבר החלו חציבה של אמה , אולם הסתבר שאין די בהפרש הגובה מראש האמה להזרמת מים מהנחל לקיסריה, ולכן האמה הזו ננטשה . האמה הבלתי גמורה היא מסלול הליכה "רטוב" באורך 260 מטרים. עומק המים 45 ס"מ, במידה ולא תרצו ללכת במים תוכלו ללכת בצידיה על היבשה .
מפעל לצינורות חרס:המהנדס דוב קובלנוב, חשב על רעיון כיצד ליבש את ביצת כבארה . הוא ביקש לייצר במקום צינורות עשויים מחרס (רואים חלקי חרס ) . זה היה מבצע גדול באותם ימים, שכן האורך הכולל של צינורות החרס היה 50 ק"מ. אולם צינורות החרס לא התאימו למשימה ולבסוף יובאו צינורות מצרפת שהובילו לייבוש הביצה. כמה מהצינורות טמונים באדמת כבארה עד עצם היום הזה.
מחצבות רומאיות ביזנטיות: לאורך המסלול רואים חציבות בכורכר. הרומאיים היו מוציאים מהמחצבות האלו את האבנים והסלעים כדי לבנות בתים בקיסריה וכן כארונות קבורה.
הצמחיה בשמורה: הצמחיה מגוונת ואמנה כמה צמחיים עיקריים : הגדילן, השומר , גרגר הנחלים , עצי אקליפטוס שנועדו לייבש את ביצת כבארה , נענע הנחלים , סייפנים בסתיו, סירה קוצנית , ועצי אשל למכביר שאוהבים סביבה מליחה .
בעלי החיים החיים : בעלי החיים רבים ומגוונים למשל : צבים רכים וצבי ביצה , דגים שונים ובעיק שפמנונים , נחש מים משובץ שאינו ארסי , אנפות מסוגים שונים, ובין בריכות הדגים נחבא לו חתול הביצות .לאחר שסיימנו את הסיור בשמורה , אפשר גם לקנח בסרטון קצר שמוקרן לכל דורש בביתן הסמוך לבוטקה בכניסה ,נסענו כ-5 דקות לכפר בדייגים גיסר אזרקא .
גסר א זרקא
הגשר הכחול זהו הפירוש לשם הכפר גיסר אזרקא. כמעט 18,000 תושבים חיים כאן בצפיפות ,הכפר מורכב מ 24 משפחות, שתי הגדולות שבהן הן משפחות ג'ורבאן ועמאש. הכפר הוקם בשנת 1926, עד אז תושבי הכפר (שבט העווראנה), חיו בשולי הביצה, גידלו ג'מוסים, דגו דגים והפיקו מלח ממי המעיינות שבאזור. אנשי שבט העווארנה היו שחומי עור נחשבו לנחותים בעיני התושבים הערבים ולכן נאלצו להתחתן בינם לבין עצמם, מה שגרם למחלת דם תורשית בשם אנמיה חרמשית. המחלה הפכה אותם עמידים בפני המלריה, בזכות חסינותם למחלה, אנשי השבט היו כוח האדם המרכזי בפרויקט יבוש הביצות. את רכישת האדמות עליהם יושב הכפר מימן הברון דה רוטשילדכקרקע חלופית ולמעשה הםממש חלוצים ציונים.
מה פשר הבתים הכחולים? הבתים הכחולים הם יוזמה נפלאה של אדריכלית ומעצבת פנים -ענת כהן הלוי, . ענת, חלפה פעמים רבות על פני הכפר כשנסעה על כביש החוף וראתה את הבתים האפורים המוזנחים. בשנת 2018 בשיתוף עם ראש המועצה וטמבור הוחלט לצבוע מספר בתים בצבע כחול אינדיגו . המעשה נתן לכפר מראה של כפר יווני .
כפר הדייגים נסיעה קצרה ממרכז הכפר ואתם על חוף הים בכפר הדייגים האחרון בישראל . מי אמר סיני ולא קיבל ? . בתקופת הקורונה הוקם כאן מרכז של יזמי הייטק שבאו לעבוד למול הים . כמו הכפר עצמו גם כפר הדייגים אינו מטופח דיו , אבל מראהו הולך ומשתפר מידי שנה. ישבנו מול הים , התענגנו על דג שזה עתה דגו אותו . החוף בתולי וניתן לטייל בנחת בין הסירות ורשתות הדייגים . אל תהססו לבקש הסבר על הדיג והדגה מדיג מקומי . התושבים מסבירי פנים . וכך סיימנו לנו טיול כייפי של יום שבת .
