לא העלתי בדעתי לעזוב את הודו בלי ללכת לקולנוע.
בהגיעי לאודייפור התעניינתי איזה להיט מקרינים עכשיו והיכן בית הקולנוע הפופולארי הקרוב. לשם שמתי פעמי לצפות בסרט. ציפיתי למלודרמה סוחפת שאפילו ההינדית מספיקה כדי שאמחה דמעה ואשמח להפי אנד. כמו זה שראיתי בגיל 16 בפעם הראשונה (וכמעט היחידה) ,שמו "צלילי הגנגה" בקולנוע "אדיסון" בירושלים. כן היה קולנוע כזה לסרטים הודים וטורקיים בלבד. את שם הסרט המומלץ לא קלטתי,אך סמכתי שאני במקום הנכון...
אל פישפש מכירת הכרטיסים (אשנב קטנטן בקיר בגובה הכתף מכוסה דיקט,בתחתיתו פתח להעברת הכסף - ולהצצה לסקרנית כמוני- המפריד בין העולם ומוכר הכרטיסים רם הדרג ) הגעתי בעזרתו האדיבה של צעיר חביב שהבחין את סיבובי הסחור סחור שלי ,על שאלתי לשם הסרט הוא ענה ברצון והתלהבות זו רק אני שלא הבנתי... היתה שעת אחר הצהריים, צעירים רבים הסתובבו ברחבת בית הקולנוע, מצויידים בחטיפים וממתקים .הצטיידתי גם אני ושמחתי שיהיה הרבה קהל. לוחות המודעות מחוץ לקולנוע היו ריקים מכרזות ,קצת מוזנח ומתוך אלה באולם הכניסה לא יכולתי לנחש.כך נכנסתי בכייף ללא ידיעת שם הסרט,תוכן,רמז או דעת המבקרים .(: לאולם הקולנוע מסתבר נכנסו הרבה פחות.בית הקולנוע בקנה מידה מקומי נחשב חדיש יותר,סיר פופקורן (הדגש על סיר),דוכן חטיפים וסדרן עליז. על המסך הרחב החל "משהו" מוסיקלי. קדימון? פרסומת? דקות ספורות הבהירו לי שאני צופה בקומדיה מוסיקלית מודרנית ! לא דרמות,לא דמעות ולא "אנא בחיבאק". אופס , זה מסרט אחר (: עקבתי אחר העלילה,למרות המודרנה ופעלולי המדיה שהקשו , ידעתי להיות בעד הטובים ונגד הרעים. בתום שעה ומשהו - ונכון שאמרו לי שהסרטים בערך 3 שעות,אבל מי זוכר? או אולי כוחו של הרגל?- התרשמתי שהסרט הסתיים זאת על פי הכיתוביות על המסך,על אף תחושתי שאין סיום לסרט יצאתי עם חיוך על הביקור בקולנוע מקומי לחלוטין. חזרתי "לשכונה" והלכתי מיד לחבר החדש שלי מניש מחנות הבדים לספר לו על החויה. למניש ידידי היתה חויה מצחיקה עוד יותר לנוכח העובדה שלא ידעתי לאמר את שם הסרט ומה ראיתי . ניסיונותיו הנפלאים לשיר לרקד ולתאר קטעים מתוך הסרט ולנוכח הינהוני האישור והשלילה שלי גיבשו את דעתו : כנראה " sunday" והרי איך אוכל להמשיך בדרכי ללא מידע חשוב זה?! אך עוד יותר מכך הבהיר לי מניש,שאכן לא ראיתי את סוף הסרט כי יצאתי ב...הפסקה. נכון,לפעמים מקרינים את רשימת שמות השחקנים גם באמצע....., מילא,אמרתי ,אזכור זאת לסרט הבא.התעודדתי לידיעה שאני מתכוונת לבקר גם בבית הקולנוע המהולל "Raj mandir" .
כבר מבחוץ ראג' מנדיר בקלאסה אחרת ! מואר,מקושט,חלונות תצוגה,אשנבי מכירת כרטיסים מוכרים, סדרנים מגונדרים במדים,ואיסור מוקפד לצלם בפנים. טוב,את הדגם המוצג הצלחתי.הפעם הגעתי להצגת הערב האחרונה. הקהל המגוון מילא אותי שימחה .באופן בולט לא מעט תיירים,זוגות צעירים מודרננים,מבוגרים, הורים בליווית ילדיהם הפעוטים חלקם רדומים על הכתף,אחרים שנראו כמגיעים אל העיר הגדולה לצפות בסרט להיט, בבית קולנוע משובח. הסרט היחיד באותו ערב הוא....
כן , לא טעות. לא אחר מאשר "sunday".מה אומר? אולם הכניסה לא יבייש אף בית אופרה קטן,וכך גם אולם הצפייה עצמו על מערכת ההקרנה והשמע. אך יותר מכל כמובן היה הקהל שתוך כדי הסרט ניהל דיאלוג משעשע ונילהב עם המסך והשחקנים,בינם לבין עצמם,עם היושבים מאחוריהם ,החלפת מבטים משועשעים,פרצי צחוק קולניים וקפיצות גיל בכסאות .לא פחות הצחיקו אותי התיירים שנשארו ספונים וחמורי סבר,וישבו בדממה מעוררת רחמים. זה בטח לא ההלם,אבל בא לי להגיד:"הלו, תתעוררו,כאן זה מצחיק ".
כל כך נהנתי לצקצק ולפטפט במהלך הסרט מבלי שאף אחד יהסה אותי ובמיוחד להתאפק מלהסות אחרים.. בצפיה שניה במעללי הפרק הראשון הרגשתי בענינים,עם הגעת הכיתוביות במחצית הבנתי שניצחתי את המערכת ואני יודעת את שעלי לעשות...להשאר ! אך אבוי , נאלצתי לצאת !! שוב נותרתי עם מחצית הסיפור והפעם בידיעה ברורה. כך שמי מכם צפה או יצפה - אנא ספרו לי את הסוף, אוכל לספר למניש חברי מחנות הבדים שלא נותרתי בורה. (:
