הבלוג המלאגאשי 3- שגיונות פורטונה, שדרוג קנייתי וחברים לשעה, כניסה לטאנה, גישוש לילי, באור היום.

הודיתי לפורטונה על חסדיה בסוף הפוסט הקודם והיא לא המתינה הרבה בכדי לגבות את החוב. ניירובי התקנאה בפאריז וארגנה שביתת טייסים קטנה משל עצמה. הפעם עליתי בגורל וטיסתי היתה מהבודדות שבוטלו. זכיתי כתוצאה מכך לעבור כ 3 שעות חבוטות ומייגעות בהן נציגות החברה היפהפיות אך מפוזרות למדי הצליחו להביא את כלל הנוסעים למלון בשלום יחסי כאשר בדרך אנו זוכים גם לחויה מקומית אמיתית של נסיעה לתוך הבירה בשעת העומס, דבר שהאריך את 15 הק"מ לתענוג של כשעתיים. בגלגלצ לא ענו לי. המלון התגלה כעניין מפואר למדי וכולנו זכינו לסוויטות נאות כמו גם לארוחות דשנות , דבר שלא הרגיע את חלק מחברי לטיסה שעסקיהם באי היו דחופים משלי או חופשתם קצרה יותר. יצאתי לסיבוב קצר בעיר בערב מקוה שלא להיתקל באנשי אל שבאב אך הגרוע ביותר שאירע הוא סדרת התקפות מכמה קבצניות רחוב נחושות ושיחה ארוכה עם איש עסקים מזדמן שביקש שאקשר אותו עם תחום האבטחה הישראלי למרות הסבריי על המרחק שלי מהתחום. הסיטואציה של אחים לצרה גם הביאה לכמה הכרויות מעניינות שלא היו מתרחשות באופן נורמלי. בין החברים לשעה היו נורבגי שניהל פרויקטים של נטיעה באי, אחות קנדית ששהגיעה כמתנדבת לספינת בית חולים ניידת בחוף המזרחי של מדגסקר, ביולוג קנייתי בדרכו לכנס שסיפר על ימיו כסטודנט אורח בשדה בוקר סוחר אבני ספיר הודי המתגורר חצי מזמנו בעיירת מערב פרוע מדגסקרית שצמחה בן לילה בעקבות המרבצים, שתי נשים מלגשיות שנישאו לזרים וחיות בקטאר בביקור מולדת וכמה אחרים. לאחר כמה טלטלות מידע נוספות מצד הקנייתים-כולל השכמתנו ב1 לפנות בוקר כדי להודיע לנו שאנו מקורקעים ליומיים נוספים- נפתרה הבעיה ואחר הצהריים הבא כבר ראה אותנו נוחתים בטאנה הלא היא הבירה אנטננריבו. בביקורת הדרכונים העיף האחראי מבט בבולים שהודבקו בדרכוני( בהתאם לחודשיים וקצת שביקשתי) ןמייד הודיע לי שאין מצב שאקבל יותר מחודש עם הדרכון הזה. מאוחר יותר מיתן את דבריו ואמר שזהו הליך שגרתי וכולם מקבלים חודש בלבד הניתן להארכה אך זה לא תואם את המידע בספרים ואת תגובתו הראשונית והותיר אותי עם דאגה להמשך. נסיעת המונית לתוך העיר היתה מהנה ואגב נסיעה מפוטפטת ברחובות צרים ועמוסי אדם ונטולי מדרכות ואח"כ בין שדות כשגבעות טאנה גדלות לפנינו גיליתי בפעם השניה בחיי שאני דובר צרפתית. הפרחים לדעתי מגיעים ללואי דה פינס, זראר דפרדייה וחבריהם יותר מאשר ללימוד העצמי הלא רציני שלי לפני הטיסה. התמקמתי באכסנייה החביבה טאנה-ג'אקארנדה כשבכנסיית גוספל צמודה קורעים הזמרים שערי שמים ולאחר מנוחה קצרה שמתי נפשי בכפי ויצאתי אל החשכה. העצה הנפוצה היא לא לשוטט סתמית לאחר רדת הלילה בבירה ולהשתמש במונית בלבד אך מאחר ולא היה לי כל יעד מוגדר התעלמתי ממנה. בחוץ קידם את פני חושך מוחלט והחזיר אותי להצטייד בפנס מה שהציל אותי משבירת רגל 5 פעמים בדקות הקרובות. הדרך היתה משובשת מאד עם בורות ואבני מרצפת חסרות עד שהגעתי לרחוב מואר מעט יותר ששקק חיים ודוכני מזון והתהלכתי בו מעט עד שהתישבתי בדוכן קטן לחויה ראשונית עם אוכל הרחוב הבלתי מושך בעליל. כצמחוני הוגבלתי לאחר דיון קצר עם אדונית הדוכן לשילוב המוזר של מרק אטריות עם ביצה קשה צפה בתוכו ולצלחת אורז שתרמתי בסופו של דבר לשני ילדי רחוב שעברו במקום. לצד בשרים שונים נראו בדוכנים האחרים בעיקר מאפים מטוגנים ובגטים שלמחרת אראה נישאים על ראשים בסלים גדולים. פיסת עוגה שקניתי בקפיטריה סמוכה והלכתי איתה בידי נלקחה שלל לאחר מו"מ קצר בידי קבוצת ילדי רחוב אחרת שזיהו אותה ממרחק 50 מטר והסתערו עלי בקריאות: לה גאטו מסייה! לה גאטו! וברוח ספק פילנטרופית זו הסתיים לו היום הראשון במדגסקר. אור היום למרבה הצער אינו מוסיף לווית חן לטאנה אלא חושף את פגמיה בצורה בוטה ואף מדכאת גם לבוגר טיולי עולם שלישי שכמוני.מצב הדרכים שלה מזעזע, כמויות של אשפה מוטלות בכל מקום, ביוב ריחני זורם בתעלות פתוחות ועל מדרכות, התנועה הופכת את חציית הכבישים לספורט אתגרי ומאחר ואין כמעט מדרכות או שהן נכבשו ע"י רוכלים, אתה מהלך למעשה בכביש באופן קבוע. חשוב לזכור שאיננו מדברים כאן על הסלאמז של העיר אלא על מרכזה, טווח יריקה מארמון הנשיאות ומאתרי התיירות המרכזיים שלה. זוהי עיר תלולה שגרמי מדרגות רבים מחברים חלקים שונים שלה ורבים מבתיה בנויים לבנים אדומות. יש בה כנסייות רבות אך צנועות יחסית ולפי פוסטרי הענק חלק מהכמרים/דרשנים הם סוג של כוכבי רוק מקומיים המושכים קהל רב שהיום -יום א- יצא בהמוניו ובמיטב בגדיו שבלטו בתוך העליבות הכללית. וזהו מה שלקחתי איתי בסוף היום המייגע והמדכא למדי הזה- העליבות שבעוני וההזנחה האלה. המוני הילדים המרוטים שהם קבצנים מלידה ויקחו ממך כל דבר אפשרי כולל בקבוקי מים ריקים, התמרונים הסבלניים של האנשים בין המדרכות ההרוסות לכבישים העמוסים, דוכני המיץ שמרכולתם נשמרת בג'ריקנים של דלק בין יום עבודה למשנהו, הקרטונים המסמנים את נקודת השינה של עוד משפחת רחוב, הרוכלים השונים שהופכים אוטומטית לחצי קבצנים בעצמם ברגע שאתה מסרב למרכולתם, כל אותם אנשים המתפרנסים או מנסים להתפרנס ממכירת דברים שלאיש אין חפץ בהם, הצורך הנואש שלהם לשמור על תקוה הזויה של המשך המגע איתך אחר כך, מחר, בשבוע הבא , כשתעבור פה שוב, אולי אז תקנה מהם או תיתן להם נדבה. האשמה הבלתי מבוטאת אך בלתי נסבלת של היותך אדם עשיר בין המוני אדם שאין להם דבר. אין בכך חידוש, אני יודע. חויתי זאת בעצמי בתריסר מקומות אחרים, גם אם אולי במינונים נמוכים יותר אך זה מכה כל פעם מחדש. אולי היום במגדל האשליה הקנייתי חידד את ההלם התרבותי ואולי יום א כאן באמת גרוע במיוחד כפי שאמרה בעלת הבית שלי. לפחות כלבי הרחוב שראיתי נראו טוב. כאב לב אחד פחות. עוד יום אחד של סידורים כאן ואז אל הדרכים והטבע. מילת היום שלנו היא:tseemees- אין לי כלום. מתנצל על צורת הפוסט הקודם הדחוס, לא משהו שאני עשיתי. מקוה שזה לא יחזור, velooma.