עברו חודש מאז שהגעתי לפה ...
שינוי זה דבר לא פשוט ובכלל ככל שאנחנו מתבגרים למרות שאנחנו תמיד נשארים צעירים בנפש זה עדיין לא פשוט .
לעזוב את הכל והפינה החמה ,את המשכורת המפנקת וללכת להגשים חלום שתמיד אתה צופה מהצד ואומר ...יאללה אללה ...איך גם אני רוצה לעשות את זה .
אז מה היה לי בישראל שנסעתי עד לפה ? משכורת טובה 5 ספרתי ,גר על הפארק בתל אביב ,הייתי רץ תחרויות ,הרבה ספורט ,בסופי שבוע מדי פעם נוסע למדבר עם תרמיל על הגב ,חברים שתמיד היו פה ושם ואם אפשר יוצא לאיזה גיחה ברגל בעולם מתי שאפשר .
אבל היה משהו שהיה חסר לי ,העיסוק בהייטק שלא תמיד עניין אותי ברגע שהעבודה החלה לחזור על עצמה ולהיות סזיפית ,החוסר מגע באנשים ,היה חסר משהו ...
הבנתי שצריך שינוי ,לא כמו ששרי אריסון אומרת ...השינוי מתחיל מבפנים אלא השינוי מתחיל בזה שלא פוחדים לעשות את השינוי .
הכל החל לפני 5 חודשים שיורם חן ,רוכב אופניים ומדריך אופניים בעולם שמכיר אותי סיפר לי על זוג ישראלים מקסים ,רון וענת שבמו ידיוהם הקימו במשך 4 שנים בית הארחה ,גסטהאוז מקסים בהרי הקרפטים וילה ויטליס
הזוג החל בנדידה חזרה לישראל ורצו לחזור לישראל וחיפשו מחליף או יותר נכון שותף שימשיך את היהלום שהם הקימו בעמל כפיהם .
היום עידן האינטרנט התקשורת היא מהירה יותר ,הכל זמין ואפשר לדבר עם כל אחד בלי בעיה ,אז נוצר הקשר דרך האינטרנט ודיברתי עם רון שסיפר לי בקצרה על המקום ,רון הוא איש מעשים ולא של דיבורים .
באחד מימי השבוע ,עוד לפני הפקקים לתל אביב אני ואבא שלי ,עלינו על האוטו והדרמנו עד לצומת קסטינה ,נכנסתי לארומה וראיתי יושב בחור רזה ומחכה לנו .
זה היה רון ,הוא הגיע לביקור לארץ וניצלנו את האפשרות להפגש פנים מול פנים ,אין כמו המגע האנושי לבסוף ,השיחה התנהלה די במהירות ורון סיפר לי ולאבא שלי על המקום והאפשרויות העסקיות ,לי פחות היה חשוב כמה העסק יעשה אותי עשיר ....אלא ראיתי במעבר סוג של שינוי וקפיצה למים אחרים .
בדרך חזרה עם אבא שלי ,דיסקסנו את הנושא והחלטנו שצריך לנסוע למקום כי אי אפשר לבצע החלטה שכזאת בשלט רחוק .
שוחחתי עם יורם שהציע לי להגיע מתי שיש קבוצת אופניים ואז לראות את כל האופרציה בפעולה ולא להגיע שהגסטהאוז פועל בצורה הרגילה אלא מתי שיש קבוצות מאורגנות מהארץ ויש הרבה תכונה בוילה .
עבר חודש מאז הפגישה עם רון ומצאתי אחד מסופי השבוע זמן להגיע למקום ,"לקחתי" יום מחלה מהעבודה וטסנו עם אבא שלי לבוקרשט ,הטיסה עברה די מהר ,שעתיים וחצי ונחתנו בעיר הגדולה.
מראש סידרנו לנו רכב מושכר ומהשדה עלינו עליו בנסיעה בדרך A60 שמטפסת מבוקרשט מעלה מעלה להרי הקרפטים ,הדרך עולה ומתפתלת כלפי מעלה ,חוצה את ההרים כמו סכין ,מימיננו ומשמאלנו רכסי הרים מרשימים .
הגענו לבית ההארחה ,בחוץ קריר וקידם את פנינו בחור צעיר בשם מחאי שלקח את התיקים שלנו לחדר שלנו .
בוילה היתה תכונה גדולה והיתה תחושה שלא עזבנו את הארץ ,היו בכניסה קבוצה גדולה של ישראלים תשושים אחרי יום רכיבה שסיימו לאכול את ארוחת הערב .
בוילה יש תחושה נעימה וחמימה שמשדרת לאורחים תחושה שאתה בבית ,מצד אחד בקרפטים ומצד שני בבית .
במשך הימים ששהינו בוילה ,ראינו את ההתנהלות של הוילה ביחס לקבוצת האופניים שהגיעה ,האוכל המעולה שהוגש בערבים ,הפריסות בשטח שהוכנו והדאגה לפרטים הקטנים לכל אורח ורוכב שהיה בקבוצה .
חזרתי לארץ בהירהורים וחששות ...אבל ידעתי שאת ההזדמנות הזאת אסור לפספס ,יכולתי להשאר בעבודה החמימה ולהצטער שלא לקחת את הצ'אנס הזה .
ההחלטה על המעבר היתה בדיוק שהתחלתי עבודה חדשה באיזה חברת הייטק והחלטתי להיות הוגן עם החברה ולהשאר בא עד בשלותו של הפרוייקט ,תוך כדי זה הכנתי את הקרקע לנסיעה .
בדצמבר פתאום הכל הגיע במהירות ,ההכרה שאני נוסע ,את הדירה השכרתי לחבר ,את הציוד נתנתי לחברים שנסעו לפטגוניה ,בשיחה עם המנהל שלי הודעתי לו שאני מתפטר ,יצאתי למעלית והרמתי את הידיים כאילו ניצחתי את המנגנון ,עליתי על הקטנוע ,שמתי את הקסדה וצרחתי בתוך הקסדה שאני נוסע הביתה .
ידידה שלי שרון אמרה לי ,תעשה מסיבת פרידה ,כתבתי איזה מייל לחברים הקרובים שאני הולך לעשות מסיבת פרידה ,בבית הקפה מתחת לבית שלי ,ההחלטה על המסיבה היתה הרגע שהגעתי להכרה שזהו אני נוסע .
כל ערב שרצתי מהבית ליפו חזרה ,המסלול הקבוע ,13 הקילומטרים שבאים הראש היה עובד וחושב ...שומע את המוזיקה ומהרהר על המעבר .
שמתי מודעה בפורום של קבוצת הריצה שלי "יש אומרים" שתהיה מסיבת פרידה ואני מאוד אשמח אם הקבוצה שסבלה אותי בריצות הארוכות תבוא להפרד ממני .
באותו שבוע ,כדרך המקרה ,יצרתי קשר עם ערן ,שלא הכרתי אותו והסתבר שיש להם להקה שמנגנת ,הצעתי לו לבוא לנגן אצלי באירוע ,תמורת הדלק וארוחת ערב גדולה ,הוא אמר לי שמתאים להם .
השכרתי ציוד הגברה ובערב חבר בא להתקין את מערכת ההגברה לקראת ההופעה ,מסתבר שגם לעשות אירוע כזה צריך אופרציה .
בסביבות 20 בערב החלו להגיע חברים ,מהעבודה לשעבר ,מהריצה ,מתחרויות ,מהמסעות והטיולים ,הרבה מוזיקה ובירה נשפכו בבית הקפה ,ולא הפסקתי לחייך כל הערב ,הלחיים כאבו לי מרוב חיוך והידיים כאבו לי מרוב חיבוקים גדולים לאנשים ,שבאו להפרד ,התרגשתי מאוד .
קניתי את הכרטיס טיסה ל ל 28 לדצמבר ,יום שלישי ,משהו סימבולי ,אמצע השבוע - אני נוסע אבל משאיר קצוות לחזור חזרה תמיד לישראל .
הגעתי לשדה התעופה ורון ואביב קיבלו את פני בשדה ,חיבקתם אותם ועלינו בדרך שאני אכיר אותה בזמן הקרוב הרבה מאוד .
בימים שהגעתי לוילה התחלתי לחרוש את האיזור בריצה ,הטמפרטורה מקפיאה ,הנוף מרשים ,עצי מחט ,שלג מכל עבר ,שקט ,אין קוי מתח גבוה ,טבע בהתגלמותו .השבילים רחבים ומפולסים ,הידיים מפסיקות להרגיש עם הכפפות מרוב קור והטייץ לא מספיק עבה לטמפרטורות הנמוכות .
העליות ארוכות והקצב יורד במהירה לקצב של 7 ואפילו 7 וקצת ,המסיכת פנים מאוד עוזרת ,אתה כמו בצל מוריד שכבה מוסיף שכבה .
בימים שאין שלג ויש שמש מדליקה ,אתה בטוח שבחוץ נעים ונחמד ,אתה יוצא החוצה ומקבל קור מקפיא לפנים ,עם לבוש נכון הכל מסתדר .
התחילו התיכנונים שלי לארגן פה מסלולי ריצה לקבוצות שיבואו ויהנו מהטבע המושלם פה ,הסתכלתי על המפות והתחלתי לבדוק את המסלולים עם הג'יפ וברגל .
יצרתי קשר עם עופר פדן שמארגן את מרתון ירושלים עוד בארץ בתערוכת האופניים ביריד התערוכה וסיפרתי לו על המקום ...עכשו הקשר התחזק והחלטנו לשתף פעולה בשביל לעשות משהו מיוחד ביחד בשביל הרצים והרוכבים .
החלטנו לעשות את "החופש לרוץ" ,מסלולי ריצה משולטים במעלה ההר עם תחנות ריענון כמו בתחרויות הריצה שתכלול פריסה בסוף הריצה ,בשילוב עם אופני שטח ,מסלולים שיגרמו לרץ ולרוכב חוויה מדהימה אך יסחטו ממנו את המירב שהוא יכול .
בערבים הקרנות והרצאות על תחום הריצה והאופניים ,ארוחות ערב וארוחות בוקר טובות שכל רץ או רוכב צריך בשביל יום הפעילות ובחצאי הימים הנוספים אפשרויות אחרות שהטבע וההיסטוריה של רומניה מציעה .
בקיץ נכונו לנו הרבה משפחות ומוצ'ילרוס שיבואו לחרוש את השבילים פה ואני אשמח לשבת איתם על המפות ולהראות להם את השבילים הירוקים פה .
אני כבר מתרגש לקראת העשיה הזאת .
