תחבורה ציבורית ומוניות בגאנה

להחזיק דף עם כתובת היעד/מפת גוגל בטלפון, לוודא שמבינים היעד כי מבטאים אחרת את השמות התעריפים עפי”ר קבועים. במלון/נהג הטוקטוק, ידעו לכוון אתכם לתחנה המתאימה (צפון-דרום) אל היעד אליו אתם צריכים להגיע. על התרמיל תתבקשו כזרים להוסיף משהו כמו 5 סידי. האפשרויות: 1.אובר -בערים הגדולות.למרות נסיונינו, השיטה המקומית סיבכה אותנו וויתרנו. 2. טוק-טוק, Yellow Yellow or Keke - האמצעי האהוב עלינו. זול, מאוורר, פתוח לנוף- מאוד נפוץ בצפון, פחות בקומסי, וקצת בחופי הדרום. 3.טרו-טרו - מיניבוסים במצב בינוני ומטה.המתנה למילוי של עד שעה, ממוקמים בתחנות הומות, כך שחוויה לאכול ולבהות במתרחש מסביב. עצירות קלות להצטיידות דרך החלון במים וחטיפים.להקפיד לברך כשעולים 4.הפורדים -ממוזגים, חלונות כהים, מתוחזקים מרווחים, מעט יותר יקרים, משעממים. 5.מוניות משותפות-בינעירוניות- לא מומלץ לשבת באמצע הספסל האמצעי. נהיגה מהירה, ממוזגות.6.מוניות “על הדרך” פגוש צהוב- בדקנו לפני מרחק -חשוב למיקוח על מחיר. למרות שהמלון שלנו היה על כביש הטבעת באקרה, והטרו-טרו העירוניים עוברים בו בתדירות גבוהה (נדרשת עזרה של מקומי להבין את היעד שנצעק ע”י “הסדרן” מהחלון) .העדפנו ללכת ברגל או לקחת מונית (מחיר בתחום הטבעת נע בין 25-30 סידי (מחוץ לטבעת 40) .6.מונית/רכב פרטי - עם נהג ליום טיול.לסגור מחיר מראש ולא לשיטת "אני בא עם מיכל דלק מלא ובסוף הטיול אתה ממלא. הנסיעה מלווה בהרבה עצירות למתן שוחד לשוטרי המחסומים. 7.טיסות-טסנו מטמלה לטאקורדי.חסך זמן. 8.אוטובוסים- לא יצא לנו לנסוע בהם.

לאחר חודשיים של מסע לכל אורכה ורוחבה של גאנה, בתחבורה ציבורית בלבד, יש כמה מסקנות שהסקתי…

1. בנסיעות של שעתיים ומעלה יש שתי אסכולות: הראשונה אומרת “גם ככה מחכים שהרכב יתמלא כדי לצאת, אז למה למהר. אגיע לתחנה כשיתחשק לי ואגיע ליעדי כשאגיע”. זו היתה הגישה שלי עד שביליתי יום חם וארוך באוטובוס מיוזע מטמלה לווה. מאז פיתחתי גישה חדשה – כדאי להגיע מוקדם בבוקר לתחנה מרכזית מוכרת ולעלות על האוטובוס/טרוטרו הראשון שיוצא (בדרך כלל זה היה בסביבות 6).
2. בכל נסיעה קצרה יותר הכי יעיל לעמוד על ציר תחבורה ראשי ולהמתין לטרוטרו שאוסף אנשים על הדרך. לדוגמא בדרך מטקורדי לאגונה התחנה המרכזית היתה כמעט ריקה ואפילו לא היה טרוטרו שחיכה, ואילו על הכביש הראשי עמדנו פחות מחמש דקות עש שאסף אותנו טרוטרו “מאסף” שאמנם עוצר הרבה בדרך אבל מגיע הרבה יותר מהר מלחכות למשיח שיגיע לתחנה המרכזית וימלא שם רכב. זו דוגמא מיני רבות ואופן התנייעות זה הוכיח עצמו לכל אורך הטיול.
3. תאמינו לי אחרי חודשיים לא הבנתי מה החוקיות של תשלום על מטען בנסיעות. אבל זו אפריקה… אין חוקיות… שמתי לב שבאוטובוסים גדולים יש מישהו שעובד כדי לסדר את המטען ואז באמת כולם משלמים לו, אבל בטרוטרו כמעט תמיד הייתי היחידה שביקשו ממנה לשלם. לפעמים הצלחתי להתמקח את דרכי החוצה, אבל לא תמיד. מה שכן כמעט אף פעם לא שילמתי יותר מחצי מכמה שביקשו.
 

1. בטמלה התחנה המרכזית היא אחת הפחות נעימות שיצא לי לחוות, באופן לחלוטין לא טיפוסי לגאנה הנינוחה – אנשים קופצים עלי, מנסים לעבוד עלי, צריך לריב על מקומות באוטובוסים ומה לא. לאחר שעה ארוכה ומייאשת הלכתי לתחנה המעט יותר נינוחה של AY Transport שנמצאת כ100 מטר מזרחית למלון פיקורנה, משם יש תחבורה לרוב המקומות המרכזיים. יש עוד תחנות באזור מלון פיקורנה שמחולקות לפי יעדים. ממליצה בחום ללכת אליהן לפני שמנסים את התחנה המרכזית.
2. מאזור הוולטה לטמלה – בספר של Bradt נטען שזוהי דרך להרפתקנים בלבד, אבל אני דווקא מצאתי אותה קלה ולא שונה במהותה מדרכים אפריקאיות אחרות. אחרי עצירת התרעננות בפארק צ'יבובו (ליד נקוונטה, לא מרגש במיוחד) המשכתי לבימבילה – יש שם מלון סבבה לגמרי כ-200 מטר דרומית לתחנת אוטובוס. קצת צפונית יש פאב נחמד, וכ-10 דקות צפונה יש מסעדה מקומית מעולה Backy's שישבתי שם עם כמה חברה שפגשתי במלון. משם תפסתי אוטובוס מוקדם לטמלה והגעתי לפני הצהריים. קלי קלות במונחים אפריקאיים.
3. אם כתוב בספר ש”אין תחבורה ציבורית בראשון” על מסע מסוים שתכננתי, באמת יצא שלא הייתה תחבורה. אז אולי זה לקח טוב להקשיב לספר… מה שכן, יש דרכים להתארגן – לדוגמא ניסיתי להגיע ל-Escape 3 Points ביום ראשון, והצלחתי להגיע עד אקווידה בתחבורה ציבורית, שם נחתי לארוחה מקומית ותוך כדי מנוחה הצלחתי לשכנע נהג טרוטרו שיקח אותי ליעדי, אפילו במחיר יותר נמוך משמוצע בספר למונית לנסיעה הזו.